הניסיון להבין ולהשתלב בתרבות המערבית ניכר באזורים נרחבים של המדינה. ההשפעות חזקות ולא פעם זורעות בילבול גדול בקרב המקומיים, ניתן להגיד שכל המערכות החברתיות הן כפולות. יש חינוך מודרני עם חוק חינוך חובה עד כיתה ח', לצד חינוך מסורתי שבטי המועבר בטקסים ואמצעי למידה נוספים, יש משפט מודרני לצד משפט שבטי מסורתי, ענישת כליאה לצד מגיה, רפואת שאמאן ורפואה מודרנית, כלכלת שוק וצד סחר חליפין.
במהלך שהותי הצלחתי להשתלב ולהעמיק את היחסים עם המקומיים, ודוגמה טובה לכך היתה הזכות להשתתף בטקס בגרות באזור הנהר ספיק. במהלך הטקס חותכים הנערים את עורם ומשאירים בו צלקות המשוות לו צורה של עור תנין כדי להידמות לחיה החזקה. החתכים נעשים מסביב לפטמות, על הזרועות, על הכתפיים, על השכמות, על הגב, על העכוז ועד לרגליים. מאות חתכים קטנים שבעקבותיהם ניגר דם רב מגוף הנער.
הדם הזה, לפי האמונה, הוא דם האם הנמצא בגוף הנער, וכשהוא מאבד אותו נשאר בגופו דם של גבר בלבד. הטקס נערך לנערים בני 17-18 ומעלה ולאחריו הם נשארים בבית הרוחות במשך שישה חודשים, שם הם עוברים חינוך מקיף בתחומי הדת והתרבות המקומית. מקנים להם גם ידע בנושאי משפחה: יחסים בינו לבינה, קשרי משפחה וגידול ילדים.
בית הרוחות
בית הרוחות הוא מבנה מרשים, שממדיו הגדולים מדהימים במיוחד לנוכח העובדה שאף לא מסמר אחד מעורב בבנייתו. הוא משמש לגברים שבכפר מרכז חברתי, רוחני ודתי. המבנה מחולק לארבעה חלקים שהם מעין במות ישיבה, וכל אחת שייכת לחמולה אחרת. רצפת הקומה השניה של המבנה עשוייה דקלים שגזעם פוצל ושוטח. שם מאסנים את כלי הקודש, את החלילים, את התופים ופסלים שונים.
לאחר שהנערים עוברים את טקס החניכה, הם מבלים את רוב זמנם בקומה השניה. מעל המדרגות המוליכות אל הקומה השניה מוצב פסל אישה פושקת רגלים וכל העולה במדרגות, כאילו יצא מבין רגליה. לפי האמונה, הנערים שעוברים את הטקס כאילו נולדים מחדש.
במהלך עבודתי כמדריך הקפדתי לבקר בכפר בשם מריאמה, שבבית הרוחות שלו היה קיים פסל אל הפריון. זמן רב היה הביקור בכפר כרוך בתקשורת טעונה עם הגברים המאיישים את בית הרוחות ושומרים על הפסל. לעיתים הם סרבו שנצלם, לעיתים סרבו שהנשים בקרב התיירים תכנסנה למבנה, ותמיד היה משהו לבוא בו במשא ומתן.
פעם אחת הגעתי לכפר והכל היה רגוע ושליו. כשנכנסתי אל בית הרוחות הבנתי גם למה: אל הפריון שעשה כל כך הרבה צרות, כבר לא היה שם. לשאלתי היכן הוא, הצביעו חברי הכפר על פינה בבית הרוחות, שם היה הפסל זרוק.
הם הסבירו שהוא עשה את עבודתו ורוב נשות הכפר נכנסו להריון. שאלתי אם אפשר לקבל את האל, שנראה שאין לו תפקיד יותר כאן בכפר, ונענתי בחיוב. הבנתי אז שהמקומיים אינם עובדי אלילים ולא עובדי פסל, אלא רק את מה שהפסל מסמל. בארץ נתתי את הפסל לסטודנטית שביקשה אותו עבור אחותה שמנסה להיכנס להריון זה זמן רב וללא הצלחה. לאחר ארבעה חודשים קיבלתי שיחת טלפון שבישרה על הריונה של האחות.
לא רק רופאי שאמאן פגשתי בפפואה, גם את האל פגשתי. קובחה מאלי הוא שמו של פסל האל המקומי בכפר גוואמאס, השוכן ליד אגם "המים השחורים" שבמדינה. מספרים שלפני כ-20 שנה החליט ראש הכפר לוותר על נוכחותו של קובחה מאלי, ולמכור אותו לסוחר אומנות אוסטרלי, מתוך מחשבה שהאמונה בישו הנוצרי שולטת כעת בכפר. בניית הכנסיה הקתולית בכפר חיזקה את דעתו, ואכן הפסל נמכר במחיר נמוך.
לדברי המקומיים, ברגע שעזב הפסל את שטח הכפר, נשרו העלים מן העצים, קמלו הפרחים ונעלמה הדגה מהנהר ומהאגם. כעבור זמן קצר חלו החזירים ובני האדם. זקני הכפר הבינו שהעדרותו של קובכה מאלי מהכפר היא שורש הרע, ומשלחת של חסוני הכפר נשלחה להשיב את האל למקומו. לאחר שלושה ימי חתירה מאומצת בקאנו במורד הזרם הגיעה המשלחת לאנוגראם, תחנת המחוז ומקום מושבו של סוחר האמנות. לאחר דין ודברים הושב הפסל למשלחת, וזו יצאה בדרכה חזרה אל הכפר. לדברי חברי המשלחת, ערך המסע חזרה יומיים בלבד, וזאת למרות שהם חתרו נגד הזרם.
