תכשיטי הגבר כתבות תערוכת מוזיאון הארץ ת"א מגזין לתערוכה
אין כמו מילים/שפה כדי לשקף תרבות, לבטא מציאות, אך, בו בזמן השפה מעצבת, מקבעת ומעגנת את המציאות אותה היא מנסה לשקף, זהו תהליך הרמנויטי.
כך בתערוכה שנושאת את השם : "תכשיטי הגבר" נמצא אוסף מרשים של כלי נשק… או במילים אחרות כלי זין, כיצד קורה שבשפה עתיקה כל כך כמו עברית, שפה כה עשירה , נפגשים הפאלוס וכלי הנשק באותה מילה : זין?
ואיך קרה שנשק הוא תכשיט?
לא בכדי, לאור העובדה שסמל הזכרות, הכובש, האקטיבי, הדומיננטי וההגמוני , חופף לכלי נשק שמאפשר להשיג את כל הגדרות אלו, הפאלוס בבית , בזירה הפרטית והנשק בספרה הציבורית, בשני המקרים הטרמינולוגיה של השגת כיבוש שמישה וקיימת,
הצצה לשפה צעירה יותר ועשירה יותר באוצר מילים ,האנגלית, תגלה שהנשק עבר מאיבר גוף מקבילו שבתוך המכנס…ונעצר בזרוע, ARM , מילה זו משרתת שתי משמעויות , לצופה במוצגי התערוכה הדבר נהיר ביותר, נשק הנו המשכו של הזרוע, מאפשר לזרוע להגיע רחוק יותר וחזק יותר בכדי לכבוש את יעדי המשתמש בכוח הזרוע…זרועו הארוכה.
לשמחתי, היכרותי עם תרבויות הפסיפיק בכלל ופפואה ניו גיני בפרט, לימדוני שבתרבויות אלו מתהדר הגבר בתכשיטים שאינם בהכרח כלי נשק, קישוט עצמי, מהווה חלק בלתי נפרד מגבריות , לעיתים , מקושטים יותר מנשותיהם, ובכל זאת מלבד תכשיטיהם, כלי נשקם מעוטרים תוך השקעת מאמץ אדיר בעשייה זו, לשם מה יש לפאר כלי משחית אלו?, מה גורם לגבר בכפר שבזמן יצור הכלים המוצגים, לא הומצא הגלגל ולא היה שימוש בכלי מתכת, להשקיע מרצו בעיטור כלים שלכאורה כל ייעודם פונקציונאלי?
התשובה בשאלה… הדקר לא רק בכדי לדקור, המגן לא רק בולם חצים וחצים לא רק נורים, לכיבושים יוצא הגבר במיטב מחלצותיו, מגייס ומחצין את כל אונו והונו,
כובש , מבתק, חודר, מכניע, זירותיו רבות הן, לחלקן יגיע עדוי לחלקן חמוש.
פפואה ניו גיני על 461 אלף קמ'ר פרוסה מדרום לקו המשווה בין קווי רוחב
2-10 , מצפון לאוסטרליה, ממזרח לאינדונזיה, ממערב לאיי שלמה.
מדינה זו מהווה מחצית מהאי השני בגודלו בעולם, עד לפני כ- 6,000 שנים בשל מפלס הים הנמוך הייתה פ.נ.ג מחוברת לאוסטרליה ולכן , בין היתר יש מהמשותף בכל הקשור לצמחיה ובעלי חיים, במערב קו וואלאס הפריד בין אינדונזיה/אסיה לפ.נ.ג/פסיפיק ומלבד סוג של עטלף אחד ונברן אחד אין קשר במופע הטבע, הטבע הסובב משפיע בין היתר על בחירת החומרים מהם עשויים כלי הנשק.
האי משויך לפי ההגדרות ה"קלאסיות" לגזע המלינזי עליו נמנות 6 אומות:
פיג'י, ניו קלדוניה, ונואטו, איי שלמה , פפואה המערבית (איירין ג'יאה בשפת הכובש האינדונזי) ופפואה ניו גיני, אך, מינוח זה גס מידי בכדי לתאר את המקום, די להביט בחזותם של המקומיים ולהבין שלא מדובר ב"גזע" אחד.
מבחינה היסטורית ישנם ממצאים ארכיאולוגיים המצביעים על התיישבות קבע כבר למעלה מ-40 אלף שנים, אך מדובר בגלי הגירה שונים דבר ש"מפרק" את אחידות הגזע, ההגירה מקורה בנדידה מאסיה לפי הסברה הרווחת כיום, ממצאי כלי מתכת שמקורם אסיאתיים מחזקים סברה זו, כלי מתכת שייצורם פסק והידע אבד עם השנים, דבר שעיצב את התפתחות כלי הנשק להיות כפי שהם מוצגים , נעדרי מתכת בהם ובתהליך ייצורם, בהמשך הייתה נדידה אל לב האוקיינוס השקט ומשם חזרו לפני כ-1,200 שנים, בשל כך חלקם בעלי חזות פולינזית כיושבי החוף המזרחי, לעומתם, תושבי ההר מזכירים בחזותם את האבריג'ינים האוסטרלים.
לפי ממצאים ארכיאולוגיים אנו יודעים שבעמקים מסוימים עיבדו את האדמה לפני כ- 9,000 שנים, עובדה שמציבה את תרבות זו כאחת הקדומות ביותר לעבד אדמה,
בפ.נ.ג ישנן כ- 800 שפות שונות , כל שפה שונה משכנותיה ולמעשה ישנם שני שורשי שפה שונים, כ-550 שפות מהמשפחה הנון-אוסטרונזית (פפואן), וכ-250 שפות מכונות אסטרונאזיין, האחרונות מדוברות באיי ניו גיני שבצפון המדינה כמו גם בפולינזיה ומיקרונזיה.
לפני כ- 500 שנים נוצר קשר ראשון עם התרבות האירופאית , עד אותו שלב היה מסחר מצומצם עם סוחרים מלאיים שפקדו את האי ,
ב- 1512 נוצר תיעוד ראשוני של הקשר , שמו של מפקד המשלחת ג'ורג דה מנזס תועד כשותף אירופאי לקשר הראשון, הפורטוגזים קראו למקום "פפואס" שהפרוש הוא "מקורזלי שיער" בשפה המלאית, מאז נשאר השם פפואה, "ניו גיני" זו התרומה של ההולנדים שכהי העור הזכירו להם את גינאה שבאפריקה.
קשר ראשון עם פנים הארץ החל ב- 1933 ,למעשה ישנם שבטים שפגשו באדם האירופאי ב-1984 . המוצגים בתערוכה, חלקם בשימוש עדיין היום.
דקר- להביט בדקר ולהגדירו ככזה יהיה חד ממדי, גבר הצועד בשבילי הכפר ונושא את הדקר נעוץ בחגורתו מכריז בזאת הרבה יותר מעובדת היותו חמוש,
הדקר עשוי עצם ציפור הקסאוורי, הציפור השלישית בגודלה בעולם והיחידה שמתועדת כמסוכנת לבני אדם, לא אחת ביתקה את בית החזה של ציידיה בעזרת טופריה החזקים, לכן, בראש ובראשונה, נושא הדקר מחצין את גבורתו ויכולתו לצוד, מדובר בעצם הירך וככול שהעצם ארוכה יותר סימן שהציפור שניצודה ,גדולה יותר, קרי, מסוכנת יותר,
עוד ניתן ללמוד מהדקר על השיוך המשפחתי, פעמים רבות ישנם סמלים טוטמיסטים המצביעים על סמל חמולתי אליו משתייך נושא הדקר, על אחד המוצגים , ראש תוכי קקדו, המקור המאופיין מגולף בכת, כאשר בעל הדקר משתמש בכלי זה תחושתו כאילו ניצבת אתו חמולה שלמה מאחוריו, מאבקים הם לא עניין אישי, הם מקרינים על החמולה כולה, אדם אינו נושא בעונש לבדו, הוא מחויב וערב לחברי חמולתו כולה, בהתקיפו יעשה זאת כחלק מקבוצה, בהגנתו יעשה זאת לא רק לביטחונו , האינדיבידואל כחלק מקולקטיב, הקישוט מיצג לא אדם אלא, קבוצת שייכות, על העצם חריטות של מוטיבים נאיבים, פרצוף שכדוגמתו ימצא מגולף על פסלים או מסכות, פרצוף זה שייך לרוח ( SPIRIT ) , כך למעשה ניצבים עם האוחז בדקר לא רק חמולתו ,אלא, גם הרוחות השומרות עליו ומחזקות אותו, הדקר פעמים רבות שחוק בלהבו, לא בשל שימוש כוחני , אלא, כחלק מריטואל בו לועסים אגוז ביטל יחד עם אבקת גיר עשויה צדפים או אלמוגים שרופים וכתושים, חיבור זה יוצר עיסה סמי- נרקוטית, אותה לועסים הן על בסיס יום יומי בדומה לעישון, אך, גם באירועים כגון פסטיבלים, טכסי שאמאן והזדמנויות חברתיות שונות.
שימוש בדקר ככלי להוצאת האבקה מכלי קיבולה שכיח באזורים רבים והוא מהווה אלמנט רב רושם המלווה בתנועות מופגנות.
מגן- מלחמות שבטים היוו את אחת הסיבות לריבוי השפות באי, שבטים נלחמו מסורתית אלו באלו במשך שנים רבות, מספיק בכדי ליצור שונות שפתית מובהקת, ונבדלות תרבותית מאופיינת לכל שבט ושבט.
כששאלתי אדם מבוגר מדוע הם נלחמים הוא השיב :" אדמה, חזירים ונשים",
בזה הסדר שלתומי חשבתי שהוא לא בסדר…אך, לדבריו, בחברה פאטרילוקאלית שבה האישה עוברת לאדמת הגבר (סדר חברתי שנהוג ברוב השבטים ,אם כי לא בכולם), האדמה חשובה מכל, הסבר שבתור ישראלי יכולתי להבין את שורשיו…לגבי היות החזירים קודמים לנשים, ובכן ,לדבריו חזירים משמשים כמוהר בעזרתו נושאים אישה…כך שהם האמצעי ליצירת המשפחה.
מערך הלחימה בנוי ומנוהל לפי מנגנון מתוחכם ומפותח ביותר לפיו במלחמה ישנם מעט נפגעים, כל ההתנהלות מנסה לשמר חזות מאיימת ומרתיעה תוך מזעור מספר מקרי המוות, הלחימה מתבצעת רק לאחר מיצוי כל הדרכים האחרות לפתור את המתיחות שנוצרה, כשקרב פורץ הוא נערך בדרך כלל , בזירת קרב מוגדרת שבה יש מבנה לחימה מסודר מעיין ריקוד , ישנם קשתים המקפצים בין חבריהם האוחזים במגנים, החצים עשויים על "גוף" עשוי במבוק ובראשו אלמנט מדקל שחור מחודד, אלו חצים לטווח ארוך,
חצים אחרים יהיו "מרושעים" יותר, ראשם יהיה עשוי או דקל שחור או רצועת במבוק רחבה, בשני המקרים ישנם זיזים דמויי קרסים שחודרים לגוף ואין לשלוף אותם אלא, תוך החדרת פיסת במבוק במקביל לחץ בכדי לנטרל את שיניו, לא אחת החצים צבועים באדום, אכן צבע מאיים…
לעיתים ישנם חצים מעוטרים בזרעי הצמח "דמעות איוב" או בציפורן הקאסאוורי , אין מדובר בקישוט אלא, בחץ בחדירתו לגוף משאיר את אותם "נספחים" הגורמים לאינפקציה חמורה.
המגן מגולף וצבוע עם דמות של רוח, מטרתה להגן על האוחז במגן, כיום עדיין ישנן מלחמות שבטים הנערכות באזור ההר ותכיפותן הולך ויורדת בשל לחץ מצד הכנסיה והממשל שמנסים לתעל פתרון בעיות דרך המשפט המודרני, למרות הניסיונות ישנן עדיין מלחמות אך, השימוש במגינים נעלם עד למעשה כבר לא קיים, מבנה מערך הלחימה עבר שינוי כמו אספקטים רבים של החיים, בין היתר כניסת נשק קר כגון: גרזן ומצ'טה הביאו לשינוי , כמו גם מעבר ללחימה כלכלית לפיה נעשה נזק למטעי קפה דבר שכמובן לא היה בעבר, אולי הסיבה המרכזית לשינוי מערך הלחימה היא העובדה ששבטים רבים זזו ממקום מושבם המסורתי והתקבצו סביב צירי תנועה חדשים או מנחתי מטוסים, התקרבות זו יצרה מצב לפיו רמת הקרבה והחיכוך בין שבטים אויבים גדלה, בעוד בעבר הייתה הפרדה במרחב והיו זירות לחימה מסורתיות , כיום הלחימה יכולה להתרחש על הכביש, והמרחק לבית קצר יותר, מגע הלחימה עצמו קצר יותר, חטוף ומהיר , במקרה זה המגן רק מסרבל.
מטיל חצים- לכלי זה שתי וריאציות , זו השמישה וזו הריטואלית, הראשון , מוצג בתערוכה, שימש בעבר הלא רחוק בשעת מלחמה להטיל חצים על האויב, אל המגרעת שבידית הושחל חץ ובהינף זרוע, נורה החץ, כיום השימוש עבר לצורכי צייד, זאת לאור העובדה שבאזורים בהם משתמשים בכלי זה פסקו מלחמות השבטים , כבר מגיל צעיר מתאמנים הנערים בהטלת חצים בעיקר בניסיון לצוד ציפורים, יחד עם זאת, למרות שינוי במטרות השימוש, העיטור המסורתי שכולל טוטם משפחתי או רוח נשאר כשהיה,
הוריאציה הריטואלית שאינה מוצגת כאן, נראית דיי דומה פרט לעובדה שהאלמנט הקישוטי גדול בהרבה, דבר שפוגע ביכולת הפרקטית לשימוש המקורי, מטיל זה יינתן לנער המתבגר בתהליך התבגרותו וכחלק מטכס בו ישתתף.
התחלתי בסמנטיקה מילולית וברשותכם בה אסיים ,
נושא התערוכה מתגלגל יפה דרך אוסף של שורשי מילים:
כ.ש.ט לתכשיט,
ק.ש.ט לקישוט,
ק.ש.ת לקשת,
ואם בשורשים עסקינן ..נשק ונשיקה בעלי שורש לשוני משותף… ..
* content missing
